התוכנית הלאומית לבריאות נפשית

מדינת ישראל נכנסה ב-7/10 לאירוע בסדר גודל שלא ידענו כדוגמתו. תפיסת הביטחון האישי והלאומי עברה זעזוע עמוק, הכאב הציבורי והאישי צמח לממדים עצומים לנוכח היקפי האכזריות והאובדן. המתח סביב הנעדרים והחטופים, שלום חיילי צה"ל וכוחות הביטחון וההודעות על החללים, העקירה של עשרות אלפים מבתיהם וחוסר הוודאות לגבי ההמשך, יצרו אצל רבים אווירת טראומה לאומית קשה.

ברור לכולנו שמחד האפשרות להחלים תלויה בכוחות פנימיים, במשפחות ובקהילות, אך מאידך ישנו חשש גדול מההשפעות הנפשיות של האירועים. רבים יתמודדו בכוחות עצמם, אך לא מעט זקוקים לעזרה נפשית כדי להתמודד עם השפעות המלחמה.

עם פרוץ המלחמה, התארגנה מערכת הבריאות בכלל, ובריאות הנפש בפרט, לאספקת מענים מיידים לאוכלוסיית הנפגעים והמפונים. ביניהם: קופות החולים ובתי החולים הקימו שירותים חדשים באתרי המפונים, והרחיבו את פעילות מוקדי החירום הטלפוניים; מרכזי החוסן הרחיבו את פעילותם והקימו שלוחות במגוון אתרים אליהם התפנו הקהילות אותן ליוו טרום המלחמה; הוקם מרכז חוסן ארצי, ובוצעו שיחות יישוג (out reaching) לאלפים מנפגעי המעגל הראשון, תוך הצעה לטיפול נפשי; נבנה מערך לליווי בני משפחות הנעדרים והחטופים כחלק ממינהלת הל"ב של פיקוד העורף, ועוד.