נציבות שירות המדינה - אגף המשמעת

פרקליט במשרד המשפטים, הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו־17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג־1963: שימוש לרעה בסמכות באופן הפוגע בזכותו של אחר, מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור, פגיעה במשמעת שירות המדינה, אי קיום המוטל על עובד מדינה והתנהגות שאינה הולמת את תפקידו. הנאשם ביקש מעובדת רשות המסים לבדוק עבורו, לצרכים פרטיים שאינם קשורים בעבודתו, מידע במערכת שע"מ על נכסים של אזרח ובני משפחתו; העובדת שלפה שלושה נתונים על כלי רכב והנאשם העבירם לצד שלישי.

בית הדין הדגיש את חומרת השימוש המודע בקשרים מקצועיים ובסמכות הנובעת מהתפקיד לצורך קבלת מידע ממשלתי שלא לצורך, ואת הפגיעה באמון הציבור, בערכי היסוד של שירות המדינה, במשמעת ובטוהר המידות, במיוחד נוכח תפקידו של הנאשם כפרקליט ואחריותו המוגברת לאכיפת החוק ולדוגמה אישית. במישור הנורמטיבי קבע בית הדין כי אין מדובר בטעות טכנית או מקצועית אלא בחריגה מובהקת ומודעת מסמכות, וכי אמצעי המשמעת צריכים להעביר מסר ברור בדבר חומרת השימוש במאגרי מידע ממשלתיים שלא לצורך התפקיד. במישור הענישה נשקלו לקולה הודאת הנאשם, התקשרותו בהסדר מותנה ובהסדר טיעון, תשלום הקנס בהליך הפלילי, חיסכון בזמן שיפוטי, ותק של כחמש עשרה שנים, עבר משמעתי נקי, הצטיינות, סיום העסקתו מיוזמתו בשנת 2024, חלוף הזמן והפגיעה בשמו הטוב.

בית הדין הפנה לאמות המידה שנקבעו בעש"מ 4542/97 סבג נ' נציבות שירות המדינה בדבר כיבוד הסדרי טיעון, וקבע כי ההסדר אינו חורג מן הנהוג במקרים דומים. אמצעי המשמעת שהוטלו על הנאשם - נזיפה חמורה ופסילה לשירות המדינה ולמשרד המשפטים למשך שלוש שנים, החל ממועד מתן גזר הדין.

שני אחים מוסמכים במרכז הרפואי מרחבים, הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו־17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג־1963. יסוד ההרשעה היה עמידתם מנגד בעת ביצוע מעשים פוגעניים כלפי מטופל חסר ישע, בניגוד לנוהל משרד הבריאות בדבר הגבלה מכנית ובידוד מטופלים באשפוז פסיכיאטרי. הנוהל קובע כי הגבלה מכנית ובידוד הם אמצעים קיצוניים המיועדים למקרים חריגים ביותר, במידה הנדרשת בלבד ולמניעת סכנה פיזית ממשית, ואוסר להשתמש בהם כאמצעי ענישה, עקב אי שקט שאינו מסכן או בשל סירוב לנטילת טיפול תרופתי; עוד נקבע כי ההגבלה תהיה קצרה ככל האפשר ותופסק מיד עם תום התנאים שהצדיקו אותה.

בית הדין קבע קביעה עקרונית ורוחבית שלפיה גם היעדר פעולה אקטיבית אינו פוטר אנשי מקצוע מוסמכים מחובה להתערב כאשר פגיעה בחסר ישע מתרחשת לנגד עיניהם. נקבע כי על האח ששימש אחראי משמרת, שהיה הסמכות המקצועית הבכירה באותה שעה, היה לקחת אחריות, לעצור את המתרחש ולהורות לצוות לחדול, וכי אי התערבותו משדרת מסר חמור המצדיק ענישה מחמירה יותר ביחס אליו. לצד זאת העיר בית הדין כי היעדר נהלים מעשיים מספקים והיעדר הכשרה מסודרת ועדכנית בתחום ההגבלה והריסון עלולים לחשוף אנשי צוות לעבירות משמעת, וקרא למשרד הבריאות לפעול להסדרת הנהלים וההכשרות.

בית הדין ציין כי מדובר בתיק חריג שלא נמצא לו תקדים פסיקתי ממוקד בסוגיית העמידה מנגד כעילה ענישתית משמעתית עצמאית.

אמצעי המשמעת שהוטלו על הנאשמים (לאחר כיבוד הסדרי הטיעון): על הנאשם 1 הוטלו- נזיפה חמורה, הפקעת שלושת-רבעי משכורת קובעת אחת, פסילה מלשמש בתפקיד אחראי משמרת למשך שישה חודשים ממועד מתן גזר דין, ופסילה מקידום לתפקידי ניהול למשך שנה אחת ממועד מתן גזר הדין. על הנאשם 2 הוטלו - נזיפה חמורה והפקעת מחצית משכורת קובעת אחת.

מנהל בית ספר, הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו־17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג־1963. לפי העובדות שבהן הודה, בחודש אוקטובר 2022 נטל חלק פעיל בתעמולת בחירות לכנסת של מפלגה באמצעות פרסומים ברשת החברתית פייסבוק, אירח כינוס בחירות מפלגתי ונאם באסיפת בחירות מפלגתית.

בית הדין קבע כי המעשים פגעו באמון הציבור בשירות המדינה בכלל, ובפרט באמון הציבור בעובדי ההוראה ובמנהלי בתי ספר, אשר מצופה מהם להעניק עבודה חינוכית מקצועית, שוויונית ומנותקת משיוך מפלגתי לכל התלמידים וההורים. הודגש כי על מנהל בית ספר לפעול בהתאם לתקשיר עובדי ההוראה, להסכמים החלים ולחוזרי המנכ"ל הרלוונטיים.

במישור הענישה כיבד בית הדין את הסדר הטיעון לאחר שמצא אותו מאוזן, תוך שקילת הודאת הנאשם, נטילת האחריות והחיסכון בזמן שיפוטי, אופיו התעסוקתי, שיתוף הפעולה עם המערכת, העובדה שלא פעל ממקום מתריס, עברו המשמעתי והפלילי הנקי לאחר עשרות שנות עבודה, יציאתו לחל"ת עם היוודע דבר העבירה, חלוף הזמן והיות האירוע תחום בזמן ובהיקף. בית הדין ציין כי הפסיקה שהוצגה תומכת בכך שאמצעי המשמעת המוצעים הולמים אמצעים שננקטו במקרים קודמים בנושא.

הוטלו - נזיפה חמורה והפקעת משכורת קובעת אחת, שתנוכה בשנים עשר תשלומים שווים ורצופים.

הנאשם, אשר שימש בתפקידים בכירים בשירות הציבורי, ובהם מנכ"ל הרשות לפיתוח ולהתיישבות הבדואים בנגב, מנכ"ל משרד התשתיות הלאומיות ומנכ"ל עיריית ירושלים, ופרש משירות המדינה בשנת 2023, הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו־17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג־1963. בבסיס ההרשעה עומדת מסכת של הסתרת מידע מהותי, הפרת חובת הגילוי הנאות ומסירת פרטים מטעים באשר להשכלתו האקדמית של הנאשם, אגב התמודדותו למספר משרות בכירות בשירות המדינה.

העובדות הרלוונטיות הן כי לנאשם היה תואר ראשון משנת 2001 מ"טריניטי קולג'", מוסד שלא היה מוכר בישראל ולא זיכה באישור שקילות מטעם משרד החינוך. בשנת 2011 נפסלה מועמדותו לתפקיד מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל בשל אי־עמידה בתנאי הסף של השכלה אקדמית נדרשת, בשל פגמים אלו בתוארו. חרף זאת, ובניגוד להוראת סעיף 43.872 לתקשי"ר, האוסרת על עובד להציג תואר ממוסד שאינו מוכר, לא גילה הנאשם את המידע לגורמי המיון.

במסגרת האישום הראשון, הורשע בכך שבשנת 2020, בעת שהגיש מועמדות נוספת לתפקיד מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל, לא ציין בשאלון המועמד כי התואר הראשון אינו מוכר, כי בקשתו לאישור שקילות נדחתה וכי מועמדותו הקודמת לאותו תפקיד נפסלה מטעם זה. במקום זאת הציג מצג שלפיו לימודיו התבססו על מוסדות מוכרים, אף שלא היה לכך בסיס. בית הדין האזורי לעבודה קבע ביום 2.2.2021 כי אופן מילוי השאלון לקה בחוסר תום לב, והבהיר לנאשם את היקפה הרחב של חובת הגילוי הנאות החלה עליו כמועמד לתפקיד בכיר.

במסגרת האישום השני, הורשע בכך שלאחר שהובהרו לו חובותיו בהחלטת בית הדין לעבודה, חזר על דפוס הפעולה הפסול. בחודש נובמבר 2021 הגיש מועמדויות לתפקיד מנהל רשות האכיפה והגבייה ולתפקיד הממונה על זרוע העבודה במשרד הכלכלה. גם בהליכים אלה לא גילה כי התואר אינו מוכר וכי מועמדותו הקודמת נפסלה, ואף לא צירף את החלטת בית הדין לעבודה, שהייתה רלוונטית ומהותית לבחינת התאמתו לתפקידים.

במישור הנורמטיבי קבע בית הדין כי על עובד מדינה, ובמיוחד על מועמד לתפקיד בכיר, מוטלת חובת גילוי מלאה של מידע רלוונטי בהליך המינוי. ככל שמעמדו ותפקידו של עובד הציבור בכירים יותר, כך גדלות הציפיות ממנו לנורמות של יושר, שקיפות, אמינות ודוגמה אישית. בית הדין הדגיש כי מדובר בהתנהלות חוזרת ונשנית, שנמשכה לאורך זמן ובמספר הליכי מינוי, ואף נמשכה לאחר שהנאשם הועמד במפורש על גבולות חובת הגילוי. נקבע כי התנהלותו של הנאשם פוגעת באמון הציבור ובתקינות הליכי המינוי בשירות המדינה. בית הדין הדגיש כי על אף שכתב התובענה המתוקן לא ייחס לנאשם מרמה, ואף שהמעשים הוגדרו כאי־גילוי, מדובר במחדל משמעותי הנוגע לשורש היושר האישי המצופה ממועמד לתפקיד בכיר. בית הדין הבהיר כי אלמלא הנאשם כבר סיים את עבודתו בשירות המדינה, חומרת המעשים הייתה מצדיקה את פיטוריו לאלתר.

לקולא נשקלה העובדה שהמעשים לא כללו זיוף אקטיבי או הצהרת כזב פוזיטיבית, וטענת הנאשם כי מעשיו נבעו מהסתמכות שגויה על התואר השני המוכר שהיה בידיו כתחליף לתואר הראשון.

בית הדין כיבד את הסדר הטיעון המתוקן אליו הגיעו הצדדים (לאור הערותיו, שלפיהן ההסדר המקורי, שכלל פסילה למשך שנתיים וחצי, מצוי על הגבול התחתון של מתחם הסבירות ביחס לבכירות הנאשם ומהות העבירות) לאחר שמצא כי זה מאזן כראוי בין שיקולי הגמול וההרתעה לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם. אל מול חומרת המעשים, תפקידו הבכיר של הנאשם והעובדה כי חובת הגילוי הובהרה לו ובכל זאת המשיך להפר אותה, שקל שיקולים לזכות הנאשם ובהם הודאתו והחיסכון בזמן שיפוטי, חלוף הזמן הניכר מביצוע העבירות, פרישתו מיוזמתו משירות המדינה, תרומתו הציבורית רבת השנים, ופעילות המילואים המשמעותית שביצע לאחר ה-7 באוקטובר; לרבות כ־256 ימי מילואים בהתנדבות, איתור נעדרים, גיוס תרומות וציוד ללוחמים והקמת גדוד להגנת יישובי העוטף.

אמצעי המשמעת שהוטלו על הנאשם - נזיפה ופסילה לשירות המדינה לתקופה של שלוש שנים וחצי, החל מיום מתן גזר הדין. בית הדין ציין כי תקופת הפסילה שהוטלה על הנאשם בצירוף התקופה שבה כבר לא מועסק בשירות המדינה (משנת 2023), יוצרת הלכה למעשה תקופת צינון מצטברת של כ־שש שנים וחצי מתפקידים בשירות המדינה, תקופה משמעותית המגשימה את תכליות הדין המשמעתי ובהן הרתעה והגנה על שמו הטוב של השירות הציבורי.

מי ששימש כמנהל בכיר בתחום האכיפה בבית המכס בנתב"ג ויו"ר ועד העובדים הארצי באגף המכס והמע"מ של רשות המסים, הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. זאת בגין שלושה אישומים, שניים מהם עניינם התבטאות שאינה הולמת עובד מדינה; על פי האישום הראשון ב-22 מועדים, בתקופה שבין דצמבר 2018 לאפריל 2019, לא החתים הנאשם בעצמו את כרטיס הנוכחות שלו ועובד אחר החתים אותו במקומו, וב-16 מועדים הוא שהחתים את כרטיס הנוכחות של אותו עובד, ובכך דיווחו השניים דיווחים כוזבים על נוכחותם; על פי האישום השני, לאחר שנגע בלחמניות בקפיטריה ועובדת חברת ההסעדה העירה לו על כך, הוא צעק עליה באופן בלתי הולם, ובאירוע נוסף הניף את אצבעו לעברה באופן מאיים והתבטא כלפיה באופן לא הולם; על פי האישום השלישי התנהג והתבטא באופן בוטה ומאיים במשרדה של אמרכלית בית המכס בנתב"ג אליו הגיע מספר פעמים שבמהלכן קטע את דבריה, צעק וקרע חשבונית, צעק עד שמנהל בית המכס נאלץ להוציאו משם, ודיבר בקול רם.

בית הדין, לאחר שנתן דעתו לשיקולים השונים שהובילו לגיבוש הסדר הטיעון (בכירותו של הנאשם ומעמדו כמי ששימש יו"ר ועד עובדים ארצי, הפגיעה הכרוכה במעשיו בתדמית השירות ובתקינות תפקודו, חלוף הזמן ממועד ביצוע המעשים, הודאתו של הנאשם והחסכון בזמן שיפוטי והערכותיו המקצועיות הטובות) ובהתחשב בפסיקה הנוהגת החליט לכבד את הסדר הטיעון ולהטיל על הנאשם את אמצעי המשמעת הכלולים בו: נזיפה חמורה; הפקעת משכורת קובעת אחת; הורדה בדרגה אחת לתקופה של שנה וחצי; פיטורים, שנקבע כי ייכנסו לתוקף מהיום שבו יומצא לנאשם עותק מגזר הדין; וכן פסילה לצמיתות מרשות המסים.

הנאשם, המשמש כרכז תחום טוקסופלסמוזיס במעבדות לבריאות הציבור, מילא בעת הרלבנטית לגזר הדין שני תפקידים נוספים במקביל: ממלא מקום מנהל המרכז הארצי לטוקסופלסמוזיס וממלא מקום מנהל המרכז הארצי לכלמידיה במעבדות לבריאות הציבור בתל אביב; הוא הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), לאחר שביום 10.7.2024 סירב להזדהות בפני מאבטח בכניסה למעבדות, התעלם מפנייתו, הטיח בו כי הוא נבדק בשל היותו ערבי, קילל אותו בקללות בוטות, ובהמשך הרים את קולו ודרש ממנו להסתלק מהקומה שבה עבד; בכך נקבע כי התנהג באופן בלתי הולם, בחוסר נימוס, פגע במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראה 42.224 לתקשי"ר והתנהג באופן שאינו הולם את תפקידו כעובד מדינה.

נקבע כי מרכז הכובד בתיק זה אינו רק בחומרת האירוע הבודד שבו הורשע הנאשם אלא בדפוס ההתנהגות החוזר, בביצוע העבירות בתוך תקופת פסילה קודמת ובכישלון האמצעים שננקטו בעבר (נגד הנאשם ננקטו ארבעה הליכים משמעתיים בתקופה של כשש שנים, שניים התנהלו במסגרת פנים משרדית ושניים התנהלו בבית הדין למשמעת, ובהם ההליך הנוכחי. הרשעתו הקודמת נסבה על מעשים דומים; סירוב להזדהות בפני מאבטח תוך שימוש בקללות והטחת האשמות על רקע לאומי והסלמת העימות עד להתערבות גורם נוסף); נקבע כי העובדה שהנאשם לא עשה דבר – לא פנה לטיפול אפקטיבי ולא נהג בזהירות יתרה על אף מודעותו לתגובתיות שלו – מלמדת על היעדר קבלת אחריות אמיתית למעשיו, אף לא לאחר הרשעתו הנוכחית; עוד נקבע כי על עובד הנהנה ממעמד ומסמכויות חלה חובת אחריות מוגברת, שכן התנהגותו מפלסת דרך נורמטיבית בעיני עובדים אחרים; וכן כי תכלית הדין המשמעתי היא להגן על תדמית השירות הציבורי, על אמון הציבור ועל נורמות ההתנהגות המחייבות את עובדיו, וכי נסיבות אישיות ותרומה מקצועית, אף אם הן משמעותיות, נסוגות מפני תכלית זו ואינן מעניקות חסינות מפני נורמות ההתנהגות המחייבות.

בית הדין הדגיש גם את הצורך להגן על סביבת עבודה מכבדת ובטוחה לכלל עובדי השירות הציבורי, ובמיוחד לעובדי ביטחון הממלאים את תפקידם. לאחר שקילת הוותק, התרומה המקצועית הניכרת, והנסיבות האישיות מחד גיסא, והעבר המשמעתי, החזרה על התנהגות פסולה והיעדר ההרתעה חרף אמצעים שננקטו והזדמנויות שניתנו מאידך גיסא, החליט בית הדין להטיל על הנאשם - נזיפה חמורה, פיטורים תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורים ופסילה לשירות המדינה, לרבות משרד הבריאות, למשך שנתיים.

הנאשם לא השלים עם פסק הדין בעניינו והגיש עליו ערעור לבית המשפט המחוזי. בהמלצת בית המשפט משך את הערעור על הכרעת הדין כך שהדיון נסב רק על חומרת אמצעי המשמעת שהוטלו עליו. בית המשפט מצא לנכון לקבל את הערעור חלקית. הדגיש כי אין חולק על כך שהתנהלות המערער כלפי המאבטח היתה "חמורה, בוטה ומבזה" והיא מקבלת משנה חומרה לנוכח עברו המשמעתי והעובדה כי המעשים בוצעו בזמן תקופת פסילה פעילה (עקב הרשעה במעשים דומים), ואף ציין כי עיקר נימוקי בית הדין בגזר הדין והשיקולים ששקל מקובלים עליו. עם זאת סבר כי בית הדין לא נתן את המשקל הראוי למספר שיקולים ובהם, בין היתר, תחושתו הסובייקטיבית, גם אם לא מוצדקת, של המערער כי המאבטח נהג כלפיו באופן מפלה (זאת לנוכח חשיפתו בעבר לאמירות בעלות אופי גזעני מצד חבריו לעבודה שעליהן למד בית המשפט מעיון בגזר הדין הקודם שניתן בעניינו של המערער), וזיכויו מאישום שיוחס לו וההשלכה שיש לכך על הימשכות ההליך המשמעתי בעניינו ועינוי הדין שנגרם לו. לפיכך, ותוך שהדגיש כי הוא אינו ממעיט מחומרת התנהגותו של המערער, קבע כי ניתן להשיג את תכליות הדין המשמעתי גם באמצעות אמצעי משמעת חלופיים, כואבים וממושכים, אשר יבטיחו כי המערער לא ישמש עוד בתפקידים ניהוליים ויישא במחיר משמעותי נוכח התנהלותו. על כן הורה בית המשפט כי חלף אמצעי המשמעת של פיטורים ופסילה לשירות המדינה יוטלו על המערער אמצעי משמעת של - הקפאת דרגה ל-4 שנים, ופסילה לכל תפקיד או ניהולי או תפקיד שיש בו אחריות על צוות עובדים למשך 4 שנים.

עובדת משרד החינוך המשמשת כמרפאה בעיסוק ביחידות מתי"א באזור הצפון, הורשעה על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת); זאת משום שביום 23.10.2023, לאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023, התבטאה באופן בלתי הולם בשיחות לא פורמליות עם עמיתותיה לעבודה, כאשר בכיתה נכחו תלמידים, מחנכת הכיתה, תרפיסטית בתנועה ותומכת הוראה. הנאשמת הביעה ספק ביחס לקיומם של מעשי הזוועה שביצע ארגון הטרור הרצחני חמאס ביום 7.10.23 בכך שאמרה – "את יודעת זה לא באמת קרה, את רואה בערוצים 12,13 אבל BBC ציינו שזה לא באמת קרה", ובהמשך אמרה – "זה כמו ילד קטן שכל הזמן מציקים לו, הוא בסוף יחזיר במכה גדולה, אתם לא מבינים זה עניין של זהות, היינו פה לפניכם".

בית הדין קבע כי עיתוי האירוע, בסמוך לאחר הטבח, כשמדינת ישראל נמצאת בנקודת שפל כמותה לא ידעה, ושילוב האמירות במועד זה מהווה פגיעה בערכים המוגנים שביסוד הוראות החוק שבהן הורשעה הנאשמת, אינו הולם את מעמדה כעובדת מדינה, ויש בו כדי לפגוע בשמו הטוב ובתדמיתו של שירות המדינה. בנוסף מדובר בפגיעה בהוראות התקשי"ר (42.222(ב)).

בית הדין הפנה לבג"ץ 7150/06 המרכז הרפורמי לדעת ומדינה, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' שרת המשפטים (21.9.2020) שבו נקבע כי על עובד ציבור להימנע מהתבטאויות פומביות העלולות לפגוע בתדמית מעבידו, וזאת מכוח חובת הנאמנות הנובעת מיחסי העבודה, וכי ההצדקה להטלת מגבלות על חופש הביטוי מצויה בהסכם העבודה המפורש והמשתמע שבין עובד הציבור לבין המדינה. מנגד, נכון להבחין בין התבטאות שפגיעתה מועטה יחסית לבין אמירה קשה ופוגענית, בין פליטת פה אסורה יחידה לבין סדרת התבטאויות אסורות לאורך זמן, ובין אמירה של עובד ציבור זוטר יחסית לבין התבטאות של איש ציבור בכיר. ביישום שיקולים אלה נתן בית הדין משקל לכך שהאירוע התרחש במועד אחד, בשיחות ספונטניות ולא פורמליות, בפני צוות מצומצם, וכן לכך שלא מדובר היה בהבעת תמיכה במעשי ארגון הטרור.

בית הדין נתן משקל להודאת הנאשמת וקבלת האחריות הנגזרת ממנה, לחסכון בזמן שיפוטי, לעמדת משרד החינוך שתמכה בהסדר הטיעון ולהלימה של אמצעי המשמעת המבוקשים עם גזרי דין קודמים בעבירות של התבטאויות לא ראויות לאחר אסון השבעה באוקטובר. כמו כן נשקלו טענותיה של ההגנה בדבר הצטיינותה של הנאשמת, יחסה השוויוני לתלמידים והעובדה שמעולם לא פגעה באנשי צוות או בתלמידים.

לאחר שקילת מכלול הנתונים קבע בית הדין כי יש לכבד את הסדר הטיעון, והטיל על הנאשמת אמצעי משמעת של - נזיפה חמורה, הורדה בדרגה למשך שנה, והפקעת מחצית מהמשכורת הקובעת, שתנוכה בחמישה תשלומים שווים ורצופים.

עובד משרד החינוך ששימש מורה מקצועי בחטיבת ביניים הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(3) לחוק המשמעת. זאת משום שבמספר אירועים והזדמנויות ניהל בכתה שיח החורג באופן מהותי מהנורמות המקובלות במסגרת חינוכית והשמיע אמירות בלתי ראויות ובלתי מותאמות לגיל התלמידים, בנושאים הנוגעים ליחסים שבינו לבינה.

כך למשל באחד האירועים בהם הורשע הציג לתלמידים טבלה ובה ממצאי מחקר שעסק בתדירות קיום יחסי המין החודשית של הומוסקסואלים ולסביות ובכך ביקש להציג את הפער כביכול בדחף המיני בין שני המינים. באירוע אחר אמר לתלמידים בשיח בכתה כי יש לו שלושה טיפים לזוגיות טובה, ביניהם סקס טוב. באירוע נוסף שהתרחש במהלך שיעור, התבטא באופן לא הולם, בפרט בפני שתי תלמידות, בין היתר שאל אחת מהן אם היתה אי פעם רעבה וניהל עמה שיח על דחף מיני של גברים ועם שתיהן ניהל שיח על לבוש חשוף ואמר "אם אני גבר ואת אישה מה שאת לובשת משפיע עליי" וציין כי לדעתו לבוש נשי חשוף נועד גם למשוך תשומת לב גברית. באותו שיעור ניהל בכתה שיח גם על גודל החזה הנשי והציג מספר תיאוריות באשר לאופן התפתחות החזה הנשי, ביניהן תיאוריה לפיה הוא התפתח בין היתר לצורך משיכה וכיוצ"ב.

הצדדים בתיק הגיעו להסדר טיעון מוסכם שאותו ביקשו מבית הדין לכבד; עתרו לאמצעי משמעת של - נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר משירות המדינה, תוך תשלום פיצויי פיטורים; פסילה לשירות המדינה ובכלל זה למשרד החינוך למשך 5 שנים. עוד הוסכם על פיצוי כספי בסך 5,000 ₪ לכל אחת משתי המתלוננות.

בית הדין עמד על הפסול שבמעשי הנאשם וקבע את הדברים הבאים:

"משרד החינוך מפרסם תכניות להכוונת עובדי ההוראה בכיתות בשיח בנושאי מגדר ומיניות, בהתאם לגילאים השונים, ובכלל זה, לגילאי חטיבת הביניים. כאשר שיח חינוכי בנושאים אלה מובל מתוך אחריות פדגוגית והכוונת התנהגות יש בו כדי להעניק לתלמידים כלים נורמטיביים, קוגניטיביים ורגשיים להבנת מושגים דוגמת הסכמה מדעת, גבולות אישיים, תקשורת בין-אישית ומניעת אלימות מינית. במיוחד בעידן הדיגיטלי, עת בני נוער נחשפים מגיל צעיר למידע לא מבוקר באינטרנט וברשתות החברתיות, יש ערך בבית ספר הפועל במרחב זה כגורם מתווך ומכוון, ומרגיל את התלמידים לשיח אחראי השומר על רווחתם הנפשית והפיזית.
כתב התובענה הנדון, בו הודה הנאשם, והדברים בהם פנה אל בית הדין בטרם ייגזר דינו, מלמדים על כשל בממשק בין הגישה החינוכית הרצויה בנושא זה לבין השמירה על גבולות השיח בכיתה. הנאשם גלש לשיח חריג בעצימותו, אף אם כוונתו המקורית הייתה לייצר שיח חינוכי פתוח, באופן שפגע באמון המתלוננות והוריהן במערכת, בתחושת המוגנות של התלמידות ובסמכותו המקצועית של הנאשם בבית הספר. נדגיש כי יצירת אוירה מקבלת ופתוחה אין משמעותה שיתוף יתר של המורה בתכנים אישיים, או הבאת תכנים מיניים שאינם תואמי גיל. על עובד ההוראה להעמיד בפני התלמידים כלים להצבת גבולות עצמיים ולוויסות רגשי, מתוך דוגמה אישית, וודאי שלא ההיפך מכך.
התרשמנו מפער בין כוונה חינוכית עליה פרט בפנינו הנאשם בהרחבה לבין העדר כלים פדגוגיים ומקצועיים לקיום השיח מן הסוג אליו כיוון. כוונתו של הנאשם לייצר עם תלמידיו שיח פתוח בנושאי מגדר ומיניות לא נתמך בכלים מקצועיים, והתאפיין בחוסר הכשרה, באי הצבת גבולות ובחוסר רגישות. באין גבולות שיח ברורים וללא שפה חינוכית מווסתת, הפתיחות הפכה לטשטוש תפקידים, גלשה לשיח אינטימי מדי תוך הפיכת המרחב הכיתתי למרחב מביך, מערער ופוגע, שבו נחשפו תלמידים לחציית גבול מקצועי בין אדם מבוגר בעל סמכות לבין תלמידיו ותלמידותיו."

לצד זאת ציין כי מהחומר שהונח לפניו, ובכלל זה מכתבי תודה והמלצה שקיבל הנאשם לאורך השנים ממנהלים, מורים והורים, עולה תמונה של מורה מסור, אשר הקדיש מעצמו לקידום תלמידיו ולחיזוק ביטחונם העצמי בתחומי דעת המחייבים הירתמות והשקעה עקבית.

באיזון בין השיקולים כולם מצא את הסדר הטיעון ראוי ומאוזן ולפיכך החליט לכבדו. משנוכח כי הופקד הפיצוי הכספי לכל אחת מהמתלוננות הטיל בית הדין על הנאשם את אמצעי המשמעת הכלולים בהסדר הטיעון - נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר משירות המדינה, תוך תשלום פיצויי פיטורים; פסילה לשירות המדינה, ובכלל זה למשרד החינוך, למשך 5 שנים.

הנאשם, שהועסק בתקופה הרלבנטית במשרד ממשלתי, הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו־17(3) לחוק שירות המדינה משמעת, התשכ"ג־1963. זאת בגין הטרדתן המינית של שתי מתלוננות שעבדו במשרד שהתבטאה בהתייחסות חוזרת ונשנית למיניותן, בניגוד להוראת סעיף 43.421(ב)(4) לתקשי"ר ובאופן שאינו הולם עובד מדינה. כלפי המתלוננת א' - משך תקופה במספר רב של הזדמנויות, נהג הנאשם להיצמד לגופה כאשר עמד או הלך בסמוך אליה. בהזדמנויות אחרות רכן מעליה ונגע בידו באזורים שונים בגופה. כלפי המתלוננת ב' נהג באופן דומה, במשך מספר רב של הזדמנויות: היצמדות לגופה, רכינה מעליה ונגיעה בידו באזורים שונים בגופה.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון וביקשו להטיל על הנאשם: נזיפה חמורה, העברה מתפקיד למשך חמש שנים לתפקיד אחר במשרד, ללא שינוי בדרגה ובתנאי השכר, פסילה מעבודה במחלקה שבה עבד למשך חמש שנים, והפקעת 70% ממשכורתו הקובעת. נוסף לכך הוסכם כי ישלם פיצוי בסך 4,000 ש"ח לאחת המתלוננות, פיצוי אשר הופקד; המתלוננת השנייה סירבה לקבל פיצוי כספי.

בית הדין בחן את ההסדר ובתוך כך הפנה שאלות לתביעה ולנציגת המשרד שמטרתן לאפשר את כיבודו, בהינתן נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם, ובתוך כך ביקש לברר את שאלת מוגנות הנשים במשרד בכלל והמתלוננות בפרט, במיוחד על רקע התנגדותן של המתלוננות להסדר הטיעון. בית הדין הדגיש כי בפניו הסדר טיעון חריג שבחינתו מחייבת נקודת איזון שונה בין תכליות הדין המשמעתי, ובהן אמון הציבור והמתלוננות בשירות המדינה והרתעת הרבים, לבין נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם. נקבע כי בדרך כלל משקלן של נסיבותיו האישיות של נאשם פוחת בדין המשמעתי אל מול האינטרס הציבורי. עם זאת, במקרה חריג זה יש לנסיבות האישיות משקל מוגבר; לנאשם נסיבות אישיות מיוחדות, רפואיות ומשפחתיות. בנסיבות אלו עבודתו בשירות המדינה מהווה עבורו עוגן, ועל כן רכיב זה מקבל משקל רב יותר מזה שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה.

בית הדין קבע כי ניתן לכבד את ההסדר, אף שהמשך העסקתו של הנאשם אינו התוצאה שהייתה מתבקשת אלמלא נסיבותיו החריגות, משום שהמשך ההעסקה הותנה במגבלות מחמירות ובהתחייבויות קונקרטיות של המעסיק לשמירה על מוגנות המתלוננות והעובדות. בית הדין נתן משקל לכך שמצבו המיוחד של הנאשם (הנובע ממצבו הרפואי) גלוי למעסיק ולסביבת העבודה, דבר המאפשר היערכות מראש באמצעות פרסום גזר הדין והשגחה של המנהלים עליו בזמן אמת.

עוד הוסיף וקבע כי בנסיבות אלה, שבהן ברור כי התנהגותו של הנאשם אינה נובעת מתוך דחף פוגעני או זדון אלא היא פועל יוצא של מצב רפואי, "המסוכנות" דוהה והופכת למשימה ניהולית, כפי שנטל על עצמו המשרד. במצב דברים זה, החובה להעסיק אדם עם מוגבלות, ובפרט בנסיבות שבהן זו נגרמה (פציעה קשה במהלך פעילות צבאית), מקבלת משנה תוקף, והאינטרס הציבורי בהעסקתו של הנאשם גובר על החשש מפגיעה במוגנות, בכפוף לקיום ההתחייבויות הארגוניות. בית הדין אף נתן משקל להליך טיפולי מוצלח שעבר הנאשם.

אמצעי המשמעת שהוטלו: נזיפה חמורה; העברה מתפקיד למשך חמש שנים לתפקיד אחר במשרד, ללא שינוי בדרגה ובתנאי השכר; פסילה מעבודה במחלקתו הקודמת למשך חמש שנים, כאשר בתום התקופה עליו לעבור הליכי מכרז כדין אם יבקש לשוב לתפקידו הקודם; והפקעת 70% ממשכורתו הקובעת. נוסף לכך נרשם לפני בית הדין כי הופקדו 4,000 ש"ח לטובת אחת המתלוננות. בית הדין הדגיש כי על מנהלי הנאשם לפקח על עבודתו באופן יומי ושוטף, לוודא שלא יתאפשר לו לשהות לבדו באזורים משותפים, ולפעול להפרדה מוחלטת בינו לבין עובדות המשרד ובפרט המתלוננות. עוד הובהר לנאשם כי אם ישוב על מעשיו, יתקשה בית הדין להעניק פעם נוספת משקל משמעותי לנסיבותיו האישיות החריגות.

לוחם אש במערך הכבאות וההצלה הורשע בבית הדין למשמעת, בהתבסס על מעשיו החמורים בהם הורשע בהליך פלילי שנוהל בבית המשפט המחוזי בחיפה.
על פי העובדות בהן הורשע, משך מספר שנים, ביצע הנאשם בקרובת משפחתו, קטינה בת פחות מ-14, שורה ארוכה של עבירות מין חמורות, תוך ניצול גילה הצעיר (היתה כבת 10 עד 14 שנים) וקרבת המשפחה ביניהם. חלק מהמעשים בוצעו בביתו, ברכבו ואף אירוע חמור אחד התרחש בתוך תחנת הכיבוי בה שירת, בנוכחות כבאים אחרים.

בגין מעשיו השית עליו בית המשפט המחוזי עונש של 16 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת בסך 258,000 ₪. ערעור שהגיש לבית המשפט העליון התקבל חלקית לעניין העונש, ועונשו הועמד על 15 שנות מאסר, תוך הותרת יתר רכיבי גזר הדין על כנם.
על יסוד הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי החלוט (בהתאם להוראת סעיף 61ג לחוק המשמעת), בית הדין למשמעת הרשיע את הנאשם בדין וקבע כי העבירות שביצע הן עבירות שיש עמן קלון מובהק, ועל כן הרשיעו בעבירה לפי 17(6) לחוק המשמעת.

בית הדין הדגיש כי מעשיו של הנאשם הם מהחמורים והקשים שידע השירות הציבורי, מעשים שתוארו בהליך הפלילי כמחרידים, מזעזעים ובלתי נתפסים. הנאשם הפך את קרובת משפחתו הקטינה "לשפחת מין" תוך רמיסת כבודה וגופה לאורך שנים; מדובר "בשיטת פעולה אכזרית ומתמשכת שבוצעה על ידי מי שאמון היה להגן על הציבור כלוחם אש" (ס' 36).
בית הדין עמד על הלשון החריפה שבה נקט בית המשפט המחוזי ביחס למעשי הנאשם ובתוך כך ציטט מקביעותיו בגזר הדין: על הפער הבלתי נתפס בין תפקידו הציבורי של הנאשם למעשיו – "אכן, אלמלא הוכחו הדברים שלפנינו באורח שלא הותיר ולו ספק קל שבקלים בהתרחשותם, היה קשה להאמין שהם קרו ושעשה אותם אדם נורמטיבי – לכאורה, משרת הציבור, אשר בחייו הגלויים עוסק בהצלת חיי אדם"; ועל רמיסת הכבוד והשימוש באיומים – "הנאשם לא הסתפק בביצוע המעשים שנועדו לסיפוק יצריו המיניים אשר לא ידעו שובע; הוא טרח והוסיף לפשעיו גם דברי בלע ומארה, אשר מטרתם אחת בלבד – להשפיל עד עפר; לאפס צלם אנוש ולחסל כל רמז לחירות, לרצון ותקווה. הוא אף ליווה את מעשיו באיומים, אשר בעיני אותה נערה צעירה היו איומים קיומיים ממש" (ס' 38, 40 בהתאמה)

בית הדין הבהיר כי נקודת המוצא היא שעובד מדינה שביצע עבירות מין כה חמורות, לא ראוי עוד לשרת את הציבור. במקרה דנן קיימת חומרה נוספת, מלבד החומרה הטבועה במעשים, והיא הזיקה הישירה למקום העבודה; הנאשם הביא את הקטינה לתחנת הכיבוי, ושם, במקום שבו הוא לובש מדים ומייצג את המדינה, ביצע בה עבירת מין חמורה ואף חשף אותה בפני עמיתיו. "מעשה זה מהווה חילול בוטה של "היכל" השירות הציבורי ופגיעה אנושה בתדמית רשות הכבאות". לפיכך קבע כי אין מנוס מהטלת אמצעי המשמעת החמורים ביותר של פיטורים לאלתר ופסילה לשירות המדינה.

אשר למשך הפסילה לשירות המדינה – בית הדין נדרש להכרעה בין עמדת התביעה שעתרה לפסילת הנאשם עד גיל 90 (פסילה שמשמעותה בפועל שלילה מוחלטת של זכויות הגמלה של הנאשם) לבין עמדת ההגנה שעתרה להסתפק בפסילה עד גיל 70. שאלה נוספת שדן בה היא השאלה אם נכון להפעיל על מקרה זה את סעיף 62 לחוק שירות המדינה גמלאות שלפיו הממונה על הגמלאות רשאי, בהמלצת בית הדין למשמעת, לשלם את גמלתו של העובד (שנשללה ממנו) לתלויים בו.
בית הדין הבהיר כי הוא ער לקושי האינהרנטי והמוסרי בהענקת זכויות כלכליות הקשורות בנאשם, שביצע מעשים חמורים ושפלים כל כך. "הלב מתקומם כנגד המחשבה כי מי שביצע מעשים כה שפלים ימשיך להניב פירות כלכליים כלשהם מקופת המדינה". עם זאת קבע, כי על פי פסיקה מחייבת, בית הדין אינו יכול לתת משקל בלעדי לחומרת העבירה, קשה ככל שתהיה. בבחינת סוגיית הגמלה, יש לתת משקל ממשי לאינטרסים של התלויים בנאשם. "החובה המוסרית מחייבת את בית הדין לא "להעניש" את הילדים בגין חטאי האב. רציונל זה גובר על סוג העבירה".

בית הדין בחן את נסיבות המקרה, ובתוך כך מצבם הרפואי המיוחד של ילדי הנאשם והעובדה ששלילת הגמלה עלולה לפגוע בזכות הקניינית העצמאית של האישה, שאינה צד לעבירה, ואשר זכאית לחלקה ברכוש המשותף עם סיום הנישואין (הוצגה לבית הדין תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף שהוגשה לבית הדין הרבני). בית הדין קבע כי גם אם בני הזוג לא היו בהליך גירושין, בעצם ההרשעה בפלילים ועונשו החמור של הנאשם, עדיין קיימת למשפחתו "זיקה מעין קניינית" בגמלה שצבר בשנות עבודתו. הוא שב והדגיש כי אין להעניש את המשפחה על פשעי העובד וציין כי במקרה של עבירות מין, בפרט כאלה שנעשות במעגל המשפחתי, המשפחה היא כבר "קורבן משני" שסובל מהבושה, מההרס המשפחתי ומההליך הפלילי. לכן שלילת מקור המחיה היחיד שלהם (הגמלה) תהיה אכזרית ובלתי מידתית. בנוסף, לאור משך המאסר שהוטל על הנאשם, הנתק הפיזי והכלכלי מהמשפחה הוא מוחלט וארוך טווח, מה שמקהה את החשש שמא העברת הגמלה לתלויים תהווה "צינור" להעברת כספים לנאשם או תשמש אותו לאחר שחרורו.

בנסיבות האמורות סבר בית הדין כי נכון להפעיל את סעיף 62 לחוק הגמלאות ולהמליץ לממונה על הגמלאות לעשות שימוש בסמכותו ולהעביר לידי אשת הנאשם וילדיו את החלק היחסי בגמלה שייקבע, בפסק הדין לחלוקת רכוש/איזון משאבים, כשייך לה מכוח החיים המשותפים. זאת בכדי לאפשר את קיומם בכבוד של ילדי הנאשם, בשל מצבם המיוחד, ועל מנת לאיין את החשש ולהבטיח כי הגמלה תשולם לאשה בזכות ולא בחסד (מכוח זכויותיה הקנייניות בנכסי המשפחה). עוד קבע כי הכספים יועברו לחשבון בנק הרשום על שם האשה בלבד, ושהנאשם אינו מיופה כוח בו, וכי ככל שעד למועד בו היה הנאשם זכאי לתשלום גמלה על פי חוק לא תתקבל הכרעה חלוטה בעניין חלוקת הרכוש - הוא ממליץ לממונה לקבוע שיעור תשלום מתוך הגמלה, לפי שיקול דעתו, שיספיק לקיום מחיית שני בניו של הנאשם, בהתחשב במצבם המורכב.

אשר למשך הפסילה קבע - כי היעדר החרטה מצד הנאשם, אשר אינו מגלה שמץ של אמפתיה כלפי הקורבן או תובנה ביחס לפסול שבמעשיו, היקפם של המעשים ומשכם, וביצועם אף בתוך המקום העבודה, תוך חילולו ופגיעה אנושה בתדמית הרשות ובאמון הציבור בה - מצדיקים את פסילתו של הנאשם לשירות המדינה עד הגיעו לגיל 80; משמעות הפסילה היא למעשה שלילה מוחלטת של זכותו של הנאשם לגמלה, שכן גם לאחר שחרורו ממאסר הוא יהיה פסול לשירות (הנאשם כבן 54 לא יהיה זכאי לגמלתו כ-11 שנים לאחר שחרורו מהכלא (בגיל 69), עד הגיעו לגיל 80). קביעה זו, כך קבע, מאזנת בין הצורך להוקיע באופן ברור את מעשיו של הנאשם לבין עקרונות של חסד אחרון, על מנת לאפשר לו קיום מינימאלי, בערוב ימיו, בהתחשב במצבו הכלכלי והבריאותי שצפוי להחמיר בשל תקופת המאסר הארוכה. בדרך זו מובטח כי הנאשם לא ישוב לעולם לשירות המדינה ולא ייהנה מכספי הגמלה עד לתקופת זקנה מתקדמת, אך בידי בית הדין נותרת הסמכות להמליץ על העברת הכספים למשפחתו הנזקקת מכוח חוק הגמלאות ובכך למנוע פגיעה בחפים מפשע.

בית הדין ציין כי המתלוננת ויתרה על זכותה למסור הצהרה בכתב בהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א – 2001 ותקנות שירות המדינה (משמעת)(החלת הוראות מחוק זכויות נפגעי עבירה), התשס"ז – 2006.
ואלו אמצעי המשמעת שהוטלו על הנאשם: נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר; פסילה בנסיבות מחמירות מאוד לשירות המדינה עד הגיעו לגיל 80 (הנאשם לא יהיה זכאי לגמלה בתקופת הפסילה). חרף שלילת הגמלה ניתנה המלצת בית הדין לממונה על הגמלאות להעביר לידי אשת הנאשם וילדיו את החלק בגמלה, כמפורט לעיל.

עובדת משרד החינוך שעבדה כגננת בגן ילדים הורשעה, על יסוד הודאתה, בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו־17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג–1963, וזוכתה מעבירה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת. זאת לאחר שבהליך הפלילי הורשעה בתקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין לאחר שבמסגרת תפקידה אחזה בחוזקה בפעוט כבן שלוש ומשכה אותו לרצפה. בהליך הפלילי הוטלו עליה מאסר על תנאי של חודשיים למשך שנתיים ופיצוי בסך 1,000 ₪ לקטין.

בית הדין קבע כי ההליך המשמעתי נועד לתכלית שונה מן ההליך הפלילי, ובראש ובראשונה להגן על תפקוד מערכת החינוך, על טובת התלמידים ועל תדמית שירות המדינה, וכי הרשעה פלילית באותו עניין אינה מייתרת את ההליך המשמעתי. בית הדין הדגיש כי על אנשי חינוך, וביתר שאת על גננות המטפלות בילדים רכים שאינם מסוגלים לדווח על פגיעה, חל סטנדרט התנהגות מוגבר; שימוש בכוח הזרוע כלפי תלמיד הוא מעשה חמור הפוגע בגופו, בכבודו, ברגשותיו ובהתפתחותו התקינה, ויש בו כדי לערער את אמון ההורים והציבור. עוד נקבע כי אין מדובר במעידה חד־פעמית, נוכח תלונות קודמות, תיעוד של צעקות ואלימות, שיחות אזהרה ודוח פדגוגי שתיאר דפוס חוזר של התנהגות מילולית ופיזית בלתי הולמת ופגיעה באקלים הגן. בית הדין הסתמך, בין היתר, על עש"מ 1730/00 פלונית נ' מדינת ישראל, עש"מ 4503/00 חביב אמין נ' מדינת ישראל, עש"מ 917/99 מדינת ישראל נ' חמזה, עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, וכן על בג"ץ 7228/19 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, שקבע כי אמצעי המשמעת צריכים לשרת גם את ההרתעה ואת השבת אמון הציבור. הוטלו נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים על פי דין, ופסילה ממשרד החינוך וכן מעבודה עם קטינים וחסרי ישע בשירות המדינה למשך חמש שנים.

העובדת מיאנה להשלים עם החלטת בית הדין וערערה עליה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי בית הדין איזן כראוי את מכלול השיקולים, ובצדק העדיף את התכלית של שמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי והגברת אמון הציבור בעובדי השירות. בית המשפט קבע כי בית הדין רשאי היה להסתמך על ראיות מנהליות מתיקה האישי של העובדת ועל עמדת המשרד המעסיק, אשר רואה את התנהלות העובד בהקשרה הרחב והוסיף כי עיון במסמכים מבסס את המסקנה שאליה הגיע המשרד ולפיה אין עוד מקום להמשך העסקתה של העובדת בטיפול בילדים. "ביצוע עבירת אלימות כלפי פעוט חסר ישע, בצירוף עברה התפקודי הבעייתי של המערערת, מבססים את ההכרח בפיטוריה. הדין הנוהג הוא כי ביצוע עבירות אלימות בידי אנשי חינוך מלמדת על היעדר כשירותם לשמש עובדי הוראה בשירות המדינה..." (סעיף 14). בית המשפט הדגיש כי משקלן של נסיבות אישיות (כדוגמת עבר נקי או ותק) הוא משני לאינטרס הציבורי, בפרט בעבירות אלימות של עובד הוראה כלפי תלמידיו, וכי גם זיכויה של המערערת מעבירת קלון אינו מונע את פיטוריה שכן החוק (סעיף 34 לחוק המשמעת) מאפשר הטלת אמצעי משמעת חמורים גם בגין עבירות שאין עמן קלון.

עובד רשות האוכלוסין וההגירה, שהועסק באגף אשרות ומעמד והיה ממונה על בדיקת זכאותם של עולים מאתיופיה לפי חוק השבות, התש"י – 1950 ועל הטיפול באשרות כניסה לישראל לנתינים אתיופים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952, הורשע על יסוד הוראתו ובהתאם להוראות סעיף 61ג לחוק המשמעת בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3), 17(4) ו־17(6) לחוק המשמעת. זאת על רקע הרשעתו הפלילית בשלוש עבירות של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, שתיים מהן בנסיבות סעיף 294(א) לחוק, וכן בעבירה של פגיעה בפרטיות. המעשים כללו נטילת ובקשת טובות הנאה מיניות מנשים שפנו אליו לקבלת סיוע במסגרת תפקידו, ובגינם נגזרו עליו בהליך הפלילי תשעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר מותנה, ולאחר ערעור של המדינה שנים עשר חודשי מאסר בפועל.

העבירות והמעשים שביסוד ההרשעה:
מתוקף תפקידו ומעמדו הוכר הנאשם בקרב רבים מבני הקהילה האתיופית כבכיר ברשות וכבעל כוח והשפעה, ורבים פניו אליו לסיוע בעניינים הקשורים לתפקידו. הנאשם, שהיה ער למעמדו ולתלותם של הפונים, ניצל זאת לקבלת טובות הנאה מיניות מנשים שפנו אליו – הן בדרך של הצעות מיניות ושיחות טלפון אירוטיות והן בדרך של קיום יחסי מין. הנאשם נהג לאתר מבין הפונות נשים גרושות או פרודות שמצבן הכלכלי היה קשה וגידלו לבד את ילדיהן, ללא עורף משפחתי בארץ, ושביקשו את עזרתו בהבאת בני משפחתן ארצה. את המגעים והשיחות, שלרוב סופקו לו, דרש וביקש בתמורה לביצוע פעולות הקשורות בתפקידו – בעבר ובעתיד – ותמורת הטייתו למשוא פנים לטובת הנשים. בחלק מהמקרים טיפל בבקשות הנשים כשהוא מצוי בניגוד עניינים ותוך סטייה מהנהלים.

באישום הראשון, אישה שבקשתה לעלות לישראל נדחתה בעבר (על יסוד תחקיר שערך) פנתה אל הנאשם לאחר שנכנסה לישראל וקיבלה מעמד ארעי, מחשש להרחקתה. הנאשם הדריך אותה כיצד לפעול, ובתמורה ניהל עמה שיחות מיניות, פעל בעניינה בניגוד לנהלים ואף פנה לעובדת הרשות כדי למנוע את ביטול מעמדה. באישום השני, הנאשם טיפל בבקשה לאשרות תייר לבני משפחתה של אישה, שאל אותה מה תבטיח לו בתמורה, ולאחר שהשיבה כי תהיה מוכנה לקיים אתו יחסי מין, פעל לאישור הנפקת הוויזות - תוך הצגת מצג שווא בפני גורמי הרשות והקונסוליה, ביטול התנאים שנקבעו והמשך טיפול בבקשה חרף הקשר האינטימי. באישום השלישי, הנאשם פעל לקבלת מתת מיני מאישה שהייתה תלויה בו לצורך הבאת בני משפחתה מאתיופיה, קיים עמה יחסי מין, הפנה אליה הצעות מיניות, ואף נכנס לתיקה הממוחשב ברשות ללא הצדקה מקצועית ומבלי לדווח על ניגוד העניינים. בנוסף, הנאשם הורשע בפגיעה בפרטיות לאחר שלבקשת מכר נכנס למאגר המידע של הרשות, שלף את פרטיה האישיים של אישה (בת זוגו לשעבר של המכר), ומסר את כתובתה. בכך עשה שימוש בידיעה שהגיעה אליו מכוח תפקידו שלא למטרה שלשמה נמסרה.

הקביעות הנורמטיביות: ערכים מוגנים וחומרת השוחד:
בית הדין קבע כי עבירות השוחד שביצע הנאשם מתוקף תפקידו השלטוני נמנות עם החמורות שבעבירות שעובד ציבור יכול לעבור. חומרתן אינה נמדדת בהיקף הכספי שנטל לכיסו, אלא בפגיעה בליבת הקשר שבין האזרח לבין השלטון. בית הדין מנה שלושה ערכים מרכזיים שעליהם נועדו להגן עבירות השחיתות והפרת האמונים: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של עובדי הציבור ותקינות פעולתו של המינהל הציבורי. לא מדובר בערכים מופשטים; עובד ציבור שמוכר את שיקול דעתו השלטוני, מחליף את החובה לקבל החלטות לפי הדין בהחלטות המושפעות מטובות הנאה, ובכך פוגע בהנחת היסוד של האזרח כי החלטות הרשות מתקבלות על פי דין. בית הדין הדגיש שאין מדובר בשוחד כספי רגיל. הנאשם ניצל את סמכותו ואת התלות של נשים שנמנו על אוכלוסייה מוחלשת ופגיעה במיוחד, אשר ראו בו כמי שבידיו גורלן וגורל בני משפחותיהן. מדובר במספר מעשים שנעשו כלפי מספר נשים לאורך תקופה, ולא באירוע חד־פעמי או במעידה רגעית. בית הדין עמד על כך שבמסגרת הערעור הפלילי תוארו המעשים (על ידי בית המשפט העליון) כחמורים במיוחד וככאלה שנעשו בשפלות מיוחדת.

היחס בין ההליך הפלילי להליך המשמעתי:
בית הדין קבע כי תכלית הדין המשמעתי שונה מתכליתו של ההליך הפלילי. בעוד שההליך הפלילי מתמקד בגמול ובהרתעה, הדין המשמעתי מכוון בראש ובראשונה למניעה ולהגנה: קביעת נורמות התנהגות לעובדי המדינה, שמירה על אמון הציבור בשירות הציבורי והבטחת תפקודו התקין. עוד נקבע כי הדין המשמעתי מציב לעובדי המדינה רף התנהגות גבוה אף מן הדין הפלילי. לכן, עצם העובדה שהנאשם נענש בהליך הפלילי, ואף ריצה עונש מאסר, אינה פוטרת אותו מענישה משמעתית ואינה מכריעה לבדה את עוצמת הענישה המשמעתית. אמצעי המשמעת נועדו להרחיק עובד שתפקודו פוגע בשירות, להרתיע עובדים אחרים ולהעביר לציבור מסר שהשירות הציבורי מקפיד על יושרתו.

פיטורים ופסילה לצמיתות:
בית הדין קבע כי אמת המידה לפיטורים ולפסילה היא אם הותרת העובד בשירות הציבורי מטילה, בעיני הרואה הסביר, כתם מובהק על השירות. בעבירות שוחד הכלל הוא פיטורים ופסילה, והמשך העסקתו של עובד שהורשע בשוחד הוא חריג נדיר, השמור למקרים יוצאי דופן שבהם מתקיימים שיקולים מיוחדים הגוברים על האינטרס הציבורי. במקרה זה לא התקיים חריג. חומרת השוחד המיני, ניצול הנשים הפגיעות, ריבוי המעשים ואופיים השפל, השימוש בסמכות שלטונית והיעדר נטילת האחריות הובילו את בית הדין למסקנה שהותרת הנאשם בשירות מטילה כתם מובהק על השירות הציבורי בכלל ועל רשות האוכלוסין וההגירה בפרט. לפיכך נקבע כי יש להורות על נזיפה חמורה ופיטורים לאלתר.

שלילת פיצויי הפיטורים:
הצדדים היו חלוקים בשאלת שלילת חלקה של המדינה בפיצויי הפיטורים. התביעה עתרה להפקעה מלאה ואילו ההגנה ביקשה שלא לפגוע בנאשם. בית הדין הבהיר שסמכותו זו מעוגנת בסעיף 34(8) לחוק המשמעת, כאשר הסעיף כולל שני ראשים נפרדים: הראשון מאפשר לשלול מן העובד את פיצויי הפיטורים, כולם או מקצתם; השני מאפשר להורות כי הכספים שנשללו, כולם או מקצתם, ישולמו למי שהעובד חייב בפרנסתם. סמכות זו (הקבועה בראש השני של הסעיף) היא ביטוי לתפיסה שלפיה פיצויי הפיטורים אינם רק טובת הנאה אישית של העובד, אלא זכות בעלת תכלית סוציאלית, המשמשת רשת ביטחון לעובד ולתלויים בו. ואולם, הכרה זו אין משמעה שלבני המשפחה זכות בפיצויים או שחלק מהם חסין מפני הפקעה. המשמעות היא שמצבם של התלויים בעובד הוא אינטרס שבית הדין חייב לשקול, אך אין מדובר בזכות המונעת הפקעה, בפרט שעה שהפיטורים הם תולדה של מעילה באמון. בית הדין קבע כי החלטה המתחשבת רק בחומרת מעשי העובד ואינה בוחנת את עניינם של התלויים בו - לוקה בחסר. בית הדין דחה את בקשת ההגנה שלא לפגוע כלל בפיצויי הפיטורים, וקבע כי חומרת השוחד מחייבת ביטוי כספי ממשי וחד־משמעי. עם זאת, הוא הבחין בין עצם שלילת הפיצויים לבין הייעוד של הכספים שנשללו. בית הדין החליט להפקיע את מלוא חלקה של המדינה בפיצויים והדגיש כי ההפקעה נועדה להוקעה ולהרתעה, ולא להשבת כספים שנגזלו מן המדינה, שכן הנאשם לא נטל כספי ציבור ולא גרם נזק ממוני לקופה הציבורית; המתת שנטל היה מיני – שפל יותר מכסף מוסרית אך חסר ממד ממוני. לצד זאת קבע כי מחצית מן הסכום שנשלל תשולם לרעיית הנאשם, והיתרה תיוותר בידי המדינה. זאת בשל העובדה כי רעיית הנאשם מושבתת מעבודה בשל מצבה הרפואי והיא אינה משתכרת, והנאשם מושעה שנים רבות, ריצה עונש מאסר בפועל וכושר השתכרותו נפגם בשל נסיבות רפואיות. בית הדין הדגיש כי הרעיה לא חטאה ולכן הפקעה שכל פירותיה נותרים בידי המדינה משמעה שתישא בפועל בעונשו של בעלה, מה שלא ראוי שיהיה שאחרת הענישה תהפוך ל"קולקטיבית". בית הדין התחשב בכך שבני הזוג נשואים ומתגוררים יחד, ולכן כספים שיועברו לרעיה יגיעו במידה מסוימת לאותו משק בית. מטעם זה לא הורה להעביר לה את מלוא הסכום ואף לא את רובו, אלא מחצית בלבד. בדרך זו נותרה למדינה מחצית מן הרכיב שנשלל, והפגיעה הכלכלית בנאשם ובמשק ביתו נותרה ממשית וחד משמעית.

אמצעי המשמעת שהוטלו:
בסופו של דבר הוטלו על הנאשם אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר תוך שלילת מלוא חלקה של המדינה בפיצויי הפיטורים המגיעים לנאשם; תשלום מחצית מן הסכום שנשלל לרעייתו, מי שהנאשם חייב בפרנסתה, והשארת המחצית האחרת בידי המדינה; פסילה לצמיתות לשירות המדינה, לרבות לרשות האוכלוסין וההגירה.

מפקח בכיר במשרד העבודה (מפקח ארצי בתחום התחבורה), שהיה אמון על אישור ופיקוח של מוסדות הכשרה מקצועית, הורשע, על יסוד הודאתו ובהתאם לסעיף 61(ג) לחוק שירות המדינה (משמעת), בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו־17(6) לחוק.

הנאשם ניהל קשר חברי קרוב (שכלל חופשות משותפות) עם מנכ"ל ובעלים של מכללה שהייתה תחת פיקוחו, בעוד רעייתו העניקה לאותה מכללה שירותי ביטוח, ופעל בניגוד עניינים חמור, במשוא פנים ובסטייה מן השורה לקידום ענייני חברו והצרת צעדי מתחריו. בין היתר השהה במשך יותר מעשרה חודשים בקשה של מכללה מתחרה לפתיחת קורסי תחבורה; העביר לבעל המכללה, חברו, מסמכים פנימיים וחסויים, וסייע בקידום דוח שלילי נגד מכללה מתחרה (ובכלל זה הכתיב לחברו נוסח מחמיר של הדוח שיועבר לממונים עליו); והדליף שאלות מבחני גמר ממשלתיים (כדי לשמר את ממוצע הציונים הגבוה במכללת חברו). בנוסף, מסר לגורמי משרדו דיווחים כוזבים ותצהיר כוזב כדי להסתיר את ניגוד העניינים בו היה מצוי (חתם על תצהיר כוזב ופעמיים הציג מצג שווא כלפי הלשכה המשפטית במשרדו (לרבות בעיצומה של חקירת משטרה) בנוגע לקשריו האישיים והעסקיים – שלו ושל רעייתו – עם בעלי המכללה).

בהליך הפלילי הורשע הנאשם בעבירות של מרמה והפרת אמונים ושבועת שקר לפי סעיפים 284, 239 לחוק העונשין בהתאמה, ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס בסך 20,000 ש"ח.

בהליך המשמעתי הגיעו הצדדים להסדר טיעון ועתרו במשותף לבית הדין לכבדו ולהטיל על הנאשם: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר תוך הפקעת 75% מחלקה של המדינה בפיצויי הפיטורים ופסילה לצמיתות לשירות המדינה, לרבות למשרד העבודה.

בית הדין הדגיש כי מפקח ארצי הוא נאמן הציבור על תקינותו וטהרו של מערך הפיקוח, אשר בידיו מופקד כוח שלטוני להכריע בגורלם של גופים מפוקחים. "הציפייה ממי שמחזיק בסמכות כזו היא להגינות מוחלטת, לאי-משוא פנים ולשמירה קפדנית על כללי ניגוד העניינים".

בית הדין עמד על הנסיבות לחומרה המתקיימות בעניינו של הנאשם (המעילה באמון בליבת התפקיד והפגיעה בטוהר המידות ובהוגנות התחרות בשוק ההכשרה המקצועית; השיטתיות שבה בוצעו המעשים; והסתרת ניגוד העניינים כמו גם הכשלת יכולת המשרד לאתר את הפסול ולמנעו במועד) ועל החשיבות המיוחדת שבהטלת אמצעי משמעת מרתיעים שישדרו מסר ברור לבעלי תפקידים דומים. מנגד, זקף לזכות הנאשם את הודאתו וקבלת האחריות על מעשיו, את המחיר שכבר נשא במישור הפלילי, התעסוקתי והאישי, את חלוף הזמן והשעייתו הממושכת (כ-6 שנים) ואת נסיבותיו האישיות. לאחר ששקל את מכלול השיקולים, מצא בית הדין כי ההסדר שנחתם בין הצדדים ראוי ומאוזן ועל כן החליט לכבדו.

עובד משרד הבריאות, שהועסק כאח אחראי משמרת במחלקה המשפטית בבית החולים שער מנשה, הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון ובהתאם לסעיף 61ג לחוק המשמעת בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו־17(3) לחוק, לרבות הפרת סעיף 379 לחוק העונשין, שעניינו תקיפה סתם.

על פי העובדות שבהן הודה והורשע, ביום 11.1.2019 סירב מטופל המאושפז מכוח צו אשפוז להישמע להנחיות הצוות ולשתף פעולה עם בדיקת נטילת תרופותיו, ואף התפרע; הנאשם ואיש צוות נוסף הובילו את המטופל לחדר הקשירה, שם רותק למיטה ונוטרל בידי שלושה אנשי צוות. אף על פי כן, בשני מועדים סמוכים באותו אירוע, חרג הנאשם מסמכותו והפעיל נגד המטופל כוח פיזי אסור שלא לצורך; דחף את ראשו בעוצמה לעבר המיטה מספר פעמים, תוך אחיזה בו והצמדת ברכו (של הנאשם) לידו.

בהליך הפלילי הושתו על הנאשם שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פיצוי למתלונן בסך 3,000 ש"ח, צו מבחן למשך 12 חודשים שבמסגרתו ישולב בהליך טיפולי, וכן 300 שעות שירות לתועלת הציבור. בערעור שהגיש בוטלה הרשעתו וכן רכיב המאסר על תנאי. יתר רכיבי הענישה נותרו על כנם.

בית הדין ראה בחומרה רבה את מעשיו של הנאשם והדגיש כי לא מדובר רק בהפרת נוהל פנימי אלא בהפרה בוטה של מהות תפקידו – שמירה על שלומם, ביטחונם וכבודם של המטופלים שהופקדו בידיו. "במקום להגן ולטפל במתלונן, הפך הנאשם למקור הסכנה". בית הדין ציין את מעמדו המיוחד של הנפגע, כמי שמאושפז במחלקה מתוף צו אשפוז ונמנה על אוכלוסיית מתמודדי הנפש, וקבע כי דווקא כלפי אוכלוסייה כזו, פגיעה במיוחד, חסרת ישע התלויה במטפליה, מתחייבת זהירות יתרה וכל סטייה ממנה מקבלת מימד אחר של חומרה. הנאשם לא היה עובר אורח אלא אח אחראי משמרת - שהופקד על ביטחון החוסים והיה אמור לשמש דוגמא להתנהלות נכונה, מכבדת ומאופקת. "דווקא במחלקה כזו, שבה מצופה מאיש הצוות איפוק ורגישות יתרה לנוכח התנהגות מאתגרת של המטופלים, מתחדדת החובה שלא לחרוג מאמות המידה המקצועיות".

בית הדין הבהיר כי המשך העסקתו של הנאשם בתפקיד הכרוך במגע עם חוסים חסרי ישע אינו מתיישב עם תכליות הדין המשמעתי ועלול לפגוע פגיעה של ממש באמון הציבור במשרד הבריאות ובמערך הטיפול במאושפזים, והוסיף כי ביטול הרשעתו הפלילית לא גורע מן ההיבט המשמעתי של מעשיו, שכן מה שקובע הוא עצם ביצוע המעשה ומשמעותו.

לצד השיקולים לחומרה שקל בית הדין גם את השיקולים העומדים לזכותו של הנאשם - ובהם אופיו החד פעמי של האירוע, עברו המשמעתי הנקי, שנות שירותו הרבות, השעייתו הממושכת, הודאתו וקבלת האחריות למעשיו, ונסיבותיו האישיות. באיזון שבין הדברים מצא בית הדין את הסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים ראוי ומאוזן ועל כן החליט לכבדו. בית הדין ציין כי בחן אם ניתן לילך בדרך של העברת הנאשם מתפקידו לתפקיד שלא כרוך בטיפול בחסרי ישע, אך משנמצא כי אין הדבר אפשרי, לנוכח אופיו הטיפולי המובהק של תפקיד האח והמורכבות המיוחדת של בית החולים, באו הצדדים בהסדר המביא לסיום העסקתו של הנאשם בדרך של פרישה לאלתר; פתרון מאוזן המשמר את זכויות הגמלה של הנאשם המצוי בפתח הליך פרישה. אמצעי המשמעת שהוטלו על הנאשם, בהתאם להסדר הטיעון – נזיפה חמורה; פרישה לאלתר; פסילה לעבודה במשרד הבריאות עד גיל 70; פסילה לשירות המדינה עד גיל 67; פסילה לצמיתות לתפקידים בשירות המדינה שיש בהם מגע עם חסרי ישע וקטינים.