 |
 |
|
|
��� ����� |
|
||||||
|
12/2/2006
”על תשדירי תעמולה שיוקרנו בקולנוע תחולנה המגבלות המתחייבות מהדין על תעמולה בתקופת בחירות”
במצורף החלטת השופטת ביניש. ירושלים, י”ד בשבט התשס”ו 12 בפברואר 2006 לכבוד, באי-כוח הרשימות המתמודדות נכבדיי, הנדון: הקרנת תשדירי תעמולה בבתי-קולנוע ביום 7.2.06 פנה אלי חבר הכנסת גדעון סער ושאלני מה עמדתי ביחס להקרנת תשדירי תעמולה בבתי-קולנוע. בעקבות שאלה זו בחנתי את הסוגיה האמורה ולהלן חוות דעתי. 1. השאלה הניצבת בפניי היא, האם רשימות המתמודדות בבחירות רשאיות להקרין תשדירי תעמולה מטעמן בבתי-קולנוע. שאלה זו יש לבחון בגדר הוראות חוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי”ט-1959 (להלן: חוק התעמולה) המסדיר את דרכי התעמולה. נפנה, אפוא, להוראות החוק ולאחר מכן נעמוד על המסקנות הנלמדות מהן. 2. חוק התעמולה נחקק בשנת 1959 ובנוסחו המקורי נאסרה במפורש תעמולת בחירות באמצעות הקרנה בקולנוע. וכך הורה סעיף 5 בנוסחו המקורי של החוק: 5. לא תהא תעמולת בחירות באמצעות הקרנה בקולנוע; על אף האמור בכל דין אחר לא יוקרנו בקולנוע, בתקופת 30 הימים שלפני יום הבחירות, אירועים שמועמדים לכנסת ממלאים בהם תפקיד.” ”הגבלת הקרנה בקולנוע הנה כי כן, בעת שנחקק חוק התעמולה ראה המחוקק להטיל איסור מפורש על הקרנת תשדירי תעמולה בבתי-קולנוע. בבסיסו של איסור זה היו מונחים מספר טעמים: ”האחד, שימוש בקולנוע כמקור תעמולה מהווה ניצול לרעה לצורך פוליטי של האמון שרוחש המבקר בקולנוע (שמטרתו בידור בלבד); השני, הקולנוע הוא אמצעי נוח וקל למפלגת השלטון; השלישי, ההוצאות לתעמולה בקולנוע הן יקרות במיוחד.” (בג”ץ 869/92 זוילי נ' יו”ר ועדת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה, פ”ד מו(2) 692, 706; להלן: בג”ץ זוילי). 3. בשנת 1992 נחקק תיקון מספר 9 לחוק התעמולה. בתיקון זה הוחלף נוסחו של סעיף 5 לחוק ומהנוסח החדש הושמט האיסור על שידורי תעמולה בקולנוע. הנוסח שנקבע בתיקון 9 לחוק התעמולה קרוב מאוד לנוסח הקיים כיום ועניינו הוא איסור על תעמולת בחירות ברדיו ובטלוויזיה בתקופת 60 הימים שלפני הבחירות, שלא על פי הקבוע בסעיפים 15-16 לחוק. יצוין, כי השמטת האיסור על שידורי תעמולה בקולנוע לא נעשתה בהיסח הדעת וחבר הכנסת א' לין, ששימש כראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, עמד על שינוי זה בעת שהציג את החוק לקריאה שניה ושלישית בפני הכנסת (ראו: ד”כ 24 (תשנ”ב), 3824). האיסור שהוטל על הקרנת תשדירי תעמולה בקולנוע בוטל, אפוא, על ידי המחוקק בתיקון מספר 9 לחוק התעמולה (ראו: בג”ץ זוילי, בעמודים 702 ו-706). השאלה המתעוררת היא, האם בעקבות התיקון האמור ניתן להקרין תשדירי תעמולה בקולנוע או, שמא, אוסר חוק התעמולה גם לאחר התיקון על הקרנת תעמולה בקולנוע. 4. מעיון בחוק התעמולה ניתן ללמוד כי סעיף נוסף בו נדונה האפשרות לשלב שידורי תעמולה עם הקרנת סרטים הוא סעיף 8 לחוק: 8. לא תהא תעמולת בחירות מלווה תכניות בידור, לרבות הופעות של אמנים, נגינה, זמרה, הצגת סרטים ונשיאת לפידים; לא תהא תעמולת בחירות קשורה במתן מתנות, ופרט למסיבות בבתים פרטיים לא תהא קשורה בהגשת מאכלים או משקאות. האיסור על הצגת סרטים לא יחול על שידור תעמולת בחירות בטלוויזיה לפי סעיף 15א.” ”איסור של תכניות בידור וכיבודים (ההדגשה שלי – ד.ב.) כעולה מסעיף 8 לחוק התעמולה, אין ללוות תעמולת בחירות בהצגת סרטים ולכאורה ניתן לטעון כי מכוח סעיף זה אין לאפשר שידורי תעמולה בבתי-קולנוע. 5. שקלתי טענה זו ובאתי לידי מסקנה כי אין באמור בהוראת סעיף 8 כדי לעגן איסור על הקרנת תשדירי תעמולה בקולנוע. תכליתו של סעיף 8 היא למנוע קיומם של אירועים בהם החלק העיקרי הוא התעמולה ואילו הבידור הוא החלק הטפל ש”על גבו” נעשית התעמולה. אפשרויות הבידור הנזכרות בסעיף 8 (הופעות אמנים, נגינה, זמרה וכו') הן אמצעי שאמור למשוך משתתפים לארוע שנועד להיות ארוע תעמולה. מדובר במעין טובת הנאה הניתנת לקהל בתמורה להשתתפותו בארוע, ועל כך החוק אוסר. בענייננו, אין הנדון דומה לראיה. כאשר אדם הולך לבית-קולנוע על מנת לצפות בסרט, הסרט הוא העיקר ואילו תשדירי התעמולה שיוקרנו לפני הסרט הם הטפל, בדיוק כמו תשדירי הפרסומת המסחריים המוקרנים בדרך כלל לפני הקרנת הסרט, שלא על פי דרישת הקהל ושלא נועדו להנאתו של ציבור הצופים. הסרט המוקרן בקולנוע אינו אמצעי פיתוי הנתון בידי הרשימות המתמודדות ואשר בו הן משתמשות על מנת לפתות את הקהל לבוא אל אולם הקולנוע אלא, הוא התכלית העיקרית והמרכזית שלשמה טרח הקהל והגיע לקולנוע. לפיכך, על פי תכליתו, אין האיסור בסעיף 8 חל על הקרנת תשדירי תעמולה בבתי-קולנוע. יצוין, כי לא נעלמה מעיני חוות דעתו של השופט חשין מיום 9.2.01, שניתנה בתשובה לפנייתו של חבר הכנסת א' פורז, ואשר בה נקבע כי סעיף 8 לחוק התעמולה אוסר על הקרנת שידורי תעמולה בקולנוע בתקופת הבחירות. נוכח תכליתו של סעיף 8 מתקשה אני לקבל את הפרשנות האמורה ומסקנתי היא כי שימוש באמצעי פרסום שלא נאסר במפורש בחוק התעמולה הינו מותר למתמודדים (השוו: החלטתו של השופט חשין בענין השימוש באינטרנט לצרכי תעמולה בתב”מ 16/2001 ש”ס נ' פינס וכן החלטתי בענין השימוש באינטרנט בתב”כ 3/17 לירן נ' חברת רוטר.נט בע”מ מיום 2.2.06). לפיכך, מכיוון שאין בחוק התעמולה איסור מפורש על הקרנת שידורי תעמולה בבתי-קולנוע, אין מקום לאסור זאת. 6. ביני לביני התלבטתי אם יש עדיין תוקף לטעמים שבשלם נאסרה הקרנת תעמולה בקולנוע בחוק המקורי. כמצוין לעיל, שלושה טעמים עיקריים עמדו ביסוד האיסור: האחד, שימוש בקולנוע לתעמולה מהווה ניצול לרעה של האמון שרוכש הציבור לקולנוע; השני, הקולנוע הוא אמצעי הזמין במיוחד למפלגת השלטון; והשלישי, ההוצאות לתעמולה בקולנוע הן יקרות במיוחד (ראו פסקה 2 לעיל). נדמה, כי על הטעמים הראשון והשני אבד הכלח. בימינו, קשה לדבר על אמון” הציבור רוכש לקולנוע וכן קשה לקבל את ההנחה שהקולנוע הוא אמצעי הזמין במיוחד ל”מפלגת השלטון”. בשנות החמישים, בעת שנחקק חוק התעמולה, היו טעמים אלה בעלי משקל לנוכח מרכזיותו של הקולנוע כאמצעי תקשורת ובידור ולנוכח הריכוזיות שאפיינה אז את המשק והפוליטיקה בישראל. כיום, בהתחשב במגוון אמצעי התקשורת הקיימים ובהחלשות הריכוזיות שהיתה בימים עברו, אין טעמים אלה תקפים. באשר לטעם השלישי, הרי שבענין זה אין בפניי נתונים אך אין סיבה לחשוב כי הפרסום בקולנוע יהיה יקר יותר מהפרסום באמצעים האחרים העומדים לרשות הרשימות המתמודדות. מכל מקום, בידי המתמודדים הזכות לבחור כיצד לחלק את המימון העומד לרשותם לצורך מערכת הבחירות והוראות החקיקה בדבר מימון מפלגות מאפשרות פיקוח על הוצאותיהן של הרשימות המתמודדות. על כל פנים, אין הצדקה למנוע אמצעי פרסום כזה או אחר בשל מחירו. 7. יצוין, כי החשש היחיד שמתעורר עקב מתן האפשרות להקרין תשדירי תעמולה בקולנוע הוא בכך שהיתר זה פותח פתח להגדלת אי-השיוויון הקיים בין הרשימות המתמודדות. ענין זה מתקשר במידה מסוימת לטעם השלישי שהוזכר לעיל. אכן, ענין זה מעורר קושי מסוים אולם בסוגיה זו על המחוקק לומר את דברו. אם יסבור המחוקק כי יש להנהיג פיקוח על התעמולה בקולנוע או שיש לקבוע הסדר שיוויוני כלשהו הרי שבידיו הכוח לעשות כן (ראו, לדוגמא, את ההסדר שנקבע ביחס לפרסום בשילוט חוצות בסעיף 10ב לחוק התעמולה). 8. לסיכום, האיסור שהוטל על תעמולה בקולנוע בוטל בתיקון מספר 9 לחוק התעמולה וכעולה מהאמור, הטעמים שעמדו ביסוד האיסור איבדו ממשקלם. זאת ועוד, בהטלת איסור על אמצעי תעמולה יש משום הגבלה של חופש הביטוי ומכיוון שמדובר בחופש הביטוי הפוליטי הרי שמדובר במגבלה המצויה בלב-ליבו של חופש הביטוי. נוכח הזהירות המתחייבת כאשר באים להטיל מגבלות על חופש הביטוי מתבקשת המסקנה כי תעמולה תיאסר רק אם אסורה היא בחוק במפורש. בענייננו, כאמור, משביטל המחוקק את האיסור המפורש על תעמולה בקולנוע הרי שדרך תעמולה זו הפכה למותרת. בכך יש כדי לחזק את חופש הביטוי של המתמודדים ואת זכותם לקיים תעמולה בכל דרך חוקית שימצאו לנכון. לא למותר להוסיף, כי על תשדירי התעמולה שיוקרנו בקולנוע תחולנה המגבלות המתחייבות מהדין על תעמולה בתקופת בחירות. בכבוד רב, דורית ביניש שופטת בית המשפט העליון יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע-עשרה |
|||||
 © כל הזכיות שמורות, מדינת ישראל, 2006 נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: [email protected] |
